<h1>כפתור ופרח לרבינו אשתורי הפרחי פ"ה</h1>
<h2>דף י.</h2>
על יינו [של צדוקי] מסתברא לכאורה שהוא אסור דלא חייש למגע גוי, ומגעו אינו אוסר, דלאו עובד ע"ז הוא. האמנם ממה שכתב הר"ם ז"ל הלכות עבדים פרק ו' (ה"ו) יראה שיינו מותר בשתייה, דבר זה לשונו, וכל שטר שיש עליו אפילו עד אחד כותי פסול, חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים שכשרים בעד אחד כותי, והוא שיהיה כותי חבר, ובזמן הזה שהכותים כנכרים לכל דבריהם, אנו למדים לצדוקין בזמן הזה כמו הכותיים באותו זמן קודם שגזרו עליהם שיהיו כגוים לכל דבריהם, ע"כ. ואין לומר שזהו לעניין עדות לחוד ולא לכל מילי, שהרי אמרו ז"ל (חולין ו' א') ג"כ שמבטלים רשות לעניין שבת כישראל. ויין כותי בזמן ההוא היה מותר, וכדאיתא סוף מסכת דמאי (פ"ז מ"ד), הלוקח יין מבין הכותיים וכו' ומחל ושותה. וכן מההיא עובדא דאיתא מסכת חולין פ"ק (ו' א') שאז נתגלה חרפתם. ומשום הכי אי מוקמת ההיא דהלוקח במטהר יינו של כותי הא איכא הא. וכן מסכת חגיגה (כ"ד ב'), חומר בתרומה, שביהודה נאמנין על טהרות היין והשמן. כלומר שהיו חשודין על המעשרות כעם הארץ וכן על טהרה. סוף פרק דם הנדה (נ"ז א'), זה הכלל כל דבר שחשודין בו אין נאמנין עליו, זה הכלל לאייתויי מאי, לאייתויי תחומין ויין נסך. וכמה דברים יש בתלמוד שהיו הכותיים אז ראוים להם. עוד פרק דם הנדה (נ"ו ב'), כותיים נאמנין לומר שם קברנו את הנפלים או לא קברנו. והוינן בה, והא לית ליהו ולפני עור לא תתן מכשול (ויקרא י"ט, י"ד). אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן בכהן שלהם עומד שם. ודילמא כהן טמא הוא. דנקיט תרומה בידיה. ודלמא תרומה טמאה היא. דקא אכיל מינה. מכאן הביא ראיה ר"ת ז"ל שמותר לכהנים ליכנס לבית הקברות לקבור מיתיהן, דמשמע מהא דשרי לכהן טמא לעמוד במקום הקבר. אבל הר"ם ז"ל (אבל פ"ב הט"ו) כתב שאין נכנסים, שאפילו היה תפוש בקרובו בכניסה ובחיבורין ומותר להטמא לאחרים, כשהוא פורש ממנו לאחר קבורה נמצא מטמא לאחרים ואסור. ואין טעם לומר שהצדוקי אינו חושש למגע גוי אם כן נאסר יינו מטעם החשוד בדבר לא דנו ולא מעידו, דאם כן הוה ליה גזרה לגזרה. עוד דיינו לא מצינו דנאסר במניין. אבל אם משביעין הצדוקי חבר על פי זה העיקר על יינו שלא נגע בו גוי פשוט הוא שמותר בשתיה, שאף על פי שאינו חושש אלפני עור חושש הוא לעצמו שלא יעשה עבירה בעבור זולתו וישבע לשקר. וכיוצא בזה הוא שאמרו ז"ל פרק הכל שוחטין (חולין ד' א') גבי שחיטת כותי מותרת אמרינן, כיוצא בו מצא בידו דקורייא של צפורים קוטע ראשו של אחד ונותן לו, אכלו מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור לאכול משחיטתו. כלומר שאף על פי שאינו מוזהר אלפני עור מזדהר הוא אנפשיה, וכדאמרינן פרק שלשה שאכלו (ברכות מ"ז ב'), הני כותאי עשורי מעשרי. כלומר דבמידי דאוריתא כשרוצים לאכלו מזהר זהירי אבל למכור לא דלא חיישי אלפני עור. וכל שכן בארצות האל, שהישמעאלים גרים שם, וישמעאל מגעו שלא בכונה מותר בשתיה דלאו עובד ע"ז הוא וכדברי הר"ם ז"ל. (הל' מאכלות אסורות פי"ג הי"א).
<h2>דף כה:</h2>
ויש לנו בג"ה להביא ראיה מוכרחת שתרומות ומעשרות בזמן הזה דאוריתא, לבד אותה ראיה שהביא הראב"ד ז"ל, וזה שהרי כבוש עולי בבל חייב אם מדאוריתא אם מדרבנן, אם הוא חייב מדאוריתא יהיה זה בדגן תירוש ויצהר, ופירות אילן וירק דרבנן, ומה שכבשו עולי מצרים יהיה דגן תירוש ויצהר דרבנן, ואילן וירק פטור לגמרי. ואם כבוש שני חייב דרבנן יהיה כבוש ראשון אפילו בדגן תירוש ויצהר פטור לגמרי. ולזה יש לנו ראיה שהחיוב הוא דאוריתא, סוף מסכת דמאי (פ"ז מ"ד), הלוקח יין מבית הכותיים אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה ועשרה מעשר ותשעה מעשר שני ומחל ושותה. פירש הר"ם ז"ל (בפיה"מ) מחל רוצה לומר שיתחיל [לשתות], וזאת ההלכה היא לרבי מאיר שהוא סובר יש ברירה והדבר הנשאר כאלו הופרש מתחלה, ותדע שחובת תרומה ומעשרות מן התורה, והעיקר בידינו בדאוריתא אין ברירה, ובדרבנן יש ברירה. ומפני זה אין הלכה כרבי מאיר שהוא אליביה זה הסתם, אבל יוציא תרומה ומעשרות קודם שתייתו על כל פנים. ולשון התוספתא (דמאי פ"ח ה"ה), מתחיל [לפנינו "מיחל"] ושותה מיד. וכן נמי פסק אותה הלכות מעשר פ"ז (ה"א), ורבי מאיר על הלכה למעשה ובזמנו היה מדבר, והוא אחר החורבן היה אפילו השני, וכותיים בבית ראשון לא היו, ונפסקה הלכה דאין הלכה כמותו בזה מפני שדיני תרומות ומעשרות הם דאוריתא ובדאוריתא אין ברירה. וגם הוא כלומר רבי מאיר אינו חולק שלא יהיו מן התורה, אלא דסבר יש ברירה אפילו בדאוריתא. וכזה אמרינן פרק בכל מערבין (עירובין ל"ז ב'), ואי אתה מודה שמא יבקע הנוד ונמצא זה שותה טבלים למפרע, אמר ליה לכשיבקע. אם כן תרומות ומעשרות בזמן הזה דאורייתא. וגם לדעת הר"ם ז"ל לפי פירושיו, וגם לפי מה שפסק בחיבור הלכות תרומות פרק א' (ה"א), התרומות והמעשרות אינן נוהגות מן התורה אלא בארץ בין בפני הבית בין שלא בפני הבית. אבל הלכות בית הבחירה (פ"ו הט"ז) כתב שפטורה מן התורה. גם כמה מן החכמים ז"ל שהזכרנו וזולתם שיש להם דעת כך, ועל כל כיוצא בזה אמרינן רבותא למחשב גברי.
<h2>דף לו.</h2>
ואומר אני שהיום בעונותינו נמצא כמה איסורין מפורסמין ואין רוב העם שמים על לב, ואין לומר על רובן טעם של התר אלא משום קים לן. כגון הא דאמרינן פרק האיש מקדש (קידושין מ"א א'), אסור לאדם שיקדש האשה קודם שיראנה שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו. וכן פרק הבא על יבמתו (יבמות ס"ד א'), נשא אשה ושהה עמה עשר שנים וכו'. וכבר זכרנוהו פרק עשירי. מסכת ע"ז (ב' א'), לפני אידיהן של גוים וכו'. וכן זכרנוהו פרק עשירי. וכן לא תתן להם מתנת חנם (ע"ז כ' א') וכיוצא בהם. וכן הדר בארץ מצרים שעובר שלשה לאוין. ושמעתי במצרים מפי ה"ר שמואל ז"ל אחד מבני בניו של הר"ם במז"ל, שכשהר"ם ז"ל היה חותם שמו באגרת שלוחה היה מסיים, "הכותב העובר בכל יום שלשה לאוים. פלוני". אמרתי לו דרך חצי נחמה, שמא הרב ז"ל היה מוכרח לעמוד שם שהרי היה רופא למלך מצרים, וכענין ששנינו סוף פרק מרובה (ב"ק פ"ג א') באבטולס ב"ר ראובן שהתירו לו לספר קומי מפני שהיה קרוב למלכות. ויש מפרשים שמה שאסרה תורה לשוב בדרך הזה עוד, אינו אלא על דרך המדבר ים סוף, כמו וזה לכם הטמא (ויקרא י"א כ"ט), וזולתם טהורים, וכן החדש הזה (שמות י"ב ב'), ולזה עבר ניסן בניסן ולא הודו לו (ברכות י' ב'). מסכת שבת פ"ק (י"ט א') אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם לשבת, ודוקא לדבר הרשות. אדם אחד מאלף אינו נזהר בהם. וכן (ע"ז כ"ב א'—ב') אין מעמידים בהמה בפונדקאות של גוים, ואין מוכרין בהמה לרועה שלהן. וכתב בעל התרומה ז"ל דשמא האידנא אין חשודין על הרביעה. ומיהו מקום שנהגו למכור בהמה דקה לגוים דאמרינן (ע"ז י"ד ב' ופסחים נ"ג א'), מוכרין, ומקום שנהגו שלא למכור אין מוכרין, ואל ישנה אדם מפני המחלוקת, ובכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה עגלים וסייחים, שלמים ושבורים, וסוס מותר. כל מי שעבר בזה קונסין אותו, וכן הוא בירושלמי (ע"ז פ"א ה"ו ופסחים פ"ד ה"ג) עבר ומכר קונסין לו, כשם שקונסין לו להלכה כך קונסין לו למנהג. חד בר נש זבין גמלא אתא עובדא קומי ריש לקיש וקנסיה ברופלא בגין דיחזיר גמלא. אמר רבי אבון לסרסור קנס, והוו צווחין לבריה בריה דמסרסר לארמאה. פירוש ברופלא הוא שור הבר ונקרא בע"ז גאמוז. (ע"ז ט"ו א') רב הונא זבין ההוא פרה לגוי אמר ליה רב חסדא מאי טעמא עבד מר הכי, אמר ליה אימר לשחיטה זבנה. כתב רבי אפרים ז"ל דוקא בסתם אבל בידוע דלרידיא זבין אסור, והאי דאמר ליה אימר לשחיטה זבנה מיירי בקצב, אבל גברא דזבין לרדיא אפילו על מנת לשחוט אין מוכרין לו. גם מועטים הם הנזהרים בזה מאותם שראיתי. וכן פרק האיש מקדש (קידושין מ"ד א') גבי נתקדשה לדעת אביה דפסק הלכה הוא נתקדשה קודם שתבגר שלא לדעת אביה אינה מקודשת, אפילו נתרצה האב אחר שנתקדשה. וכן פסקו רוב הגאונים ז"ל. ובא רבינו ניסים ז"ל והביא טעם להתר הדבר, זה לשונו, אשכחן בהלכות גדולות בסוף הלכות קדושין דכתיב הכין, וקטנה דאיתיה לאביה במדינת הים, ואינסבה על אמה או אחיה, שאלתיה למילתא קמי רבנן ואמרו שפיר דמי ושפיר עבדת אמה, דנישואין תקינו רבנן לקטנה, אי איתיה לאב מקדש לה קדושין דאוריתא ואי לא מינסבא דתקנתא דרבנן הוא, וכמה דגדלה גדלי נישואין דילה וכי אתי אב לא צריך לקדושה, עד כאן. ושמא הירושלמי (קידושין פ"ב ה"א) מסייע ליה, דאמרינן קדשה לדעת והכניסה שלא לדעת, זה היה מעשה, ובא אביה והוציאה מגנונה, אמר ריש לקיש לאו כל כמינה להשיא עצמה להפסיד מעשה ידיה לאביה. ואנן נימא קיים לן דאביה לא חייש במעשה ידיה. וכן המקדש גרושת או אלמנת חבירו בתוך שלשה חדשים וברח, דאמרינן (יבמות ל"ז א') ערוקיה מסתייעיה, ומיהו משמע בדיעבד לחוד. אבל רבינו יחיאל דפריש ז"ל הוא שהורה לכתחלה להשיא לו עצה לברוח, דהכי מוכח מפי' רש"י ז"ל שפירש ערוקיה מסתייעיה, דכיון דברח קיימא לן שאין דעתו לכנוס עד סוף הזמן. כתב הר"ם ז"ל (גירושין פי"א הכ"ד), המארס בתוך התשעים יום מנדים אותו, ארס וברח אין מנדים, כנס בתוך תשעים מפרישים אותו עד אחר הזמן ויעמוד עם אשתו. אבל הראב"ד ז"ל כתב, דוקא קדש אבל כנס לא סגי ליה בלא גרושין, ונראה לי שמפרישין אותו אחר תשעים כמו הימים שעמד עמה בתוך התשעים, דאם [לא] כן מה הפסיד כשבעל באיסור, ומתני' דקתני (יבמות מ"ה ב') בבא על יבמתו בתוך שלשה חדשים אם אין הולד של קיימא יקיים ולא קתני יוציא, התם מפני שהוא יבמה, ואם יתן לה גט נאסרה עליו. גם לא הודה על מה שכתב (הרמב"ם שם הכ"ח) במניקה נשאה וברח ולאחר זמן בא וישב עם אשתו. וכן מה ששנינו (גיטין ל"ו א'), נדר שהודר על דעת רבים אין לו הפרה, ואם כן למה קצת קהלות נוהגין להשביע ולהחרים על דעת המקום ועל דעת הנאמנים ואחר כך מתירין הכל. זה אינו אלא משום דקים לן שלא תלו השבועה או החרם לדעת אחרים אלא לעניין משמעות הלשון, שלא יוכלו לרמות ולומר כך היה בלבי וזו היתה כונתי, והם שייכי בשבועה ונאמר שעל דעתם הודר ועל דעתם הותר, ואלו החרימו או השביעו על דעת קהלות הרחוקות וכיוצא בו לאו כל כמיניהו. ושמא יהיה סיוע לזה דאמרינן רבי יהושע אמר קטנה שהשיאוה אמה ואחיה ונדרה בת אחת עשרה שנה ויום אחד והיודעת לשם מי נדרה אף על פי שאין נישואיה דבר תורה ונדרה נדר דבר תורה בעלה מפר לה כדאיתא פרק אלמנה ניזונת (כתובות ק"א א'). וטעמא דמלתא כדר' פנחס דאמר כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת, כלומר דקים לן דסתמא כאלו נדרה על תנאי בעלה. כתב הרשב"א ז"ל הנשבע על דעת רבים איפשר שאין זה אסור מדאוריתא כל שלא פרט הרבים כדעת ר"ת ז"ל. כתב הר"ב הערוך, מלת שבע, בתשובת רב שר שלום משמיה דרב יהודה גאון ז"ל הנשבע בעשרת הדברות ובספר תורה אין לו הפרה לעולם. וכן עוף שחרטומו רחב, כתב ה"ר זרחיה ז"ל שהוא טהור דסתמא לא דריס.
נמצא שדור דור ופרנסיו דור דור וחכמיו, כשמוברר הדבר להם באיסורין כיוצא באלו שאין לחוש לסבת האיסור שבעבורו אסרוהו חכמים ז"ל, בשעת הדחק מתירין אותו. וכן תמצא שיש דברים שהניחום קצת בלא טעם, כעניין טבילת בעלי קריין לתפלה שהסכימו עליה הרב אלפסי ז"ל, ורבינו האיי ורש"י ז"ל בספר איסור והתר. וכן הרבה מן הלועזים, שהניחו רחיצת רגלים ב[תפילת] שחרית, ואמרינן פרק במה טומנין (שבת נ' ב'), חייב אדם לרחוץ פניו ידיו ורגליו בכל יום, בשביל קונהו, שנאמר (משלי ט"ז ד') כל פעל יי למענהו. והר"ם ז"ל פסק אותה (תפלה פ"ד ה"ג), אבל בענין הטבילה לא הסכים, וכבר הארכנו בו ת"ל בספר בתי הנפש. וכן מה ששנינו פרק אין מעמידין (ע"ז ל"ט ב'), יושב ישראל בצד עדרו של גוי וגוי חולב ומביא לו ואינו חושש ואע"ג דאיכא דבר טמא בעדרו, וכי קאי חזי ליה וכי יתיב לא חזי ליה דכיון דכי קאי חזי ליה אירתותי מרתת. אם כן היכא דליכא למיחש לאיסור הוא מה שנמצא כתוב בספר המצות הקצר, אומר (הרב אלפס) [הר"ף] שיש מקומות שמעמידים הגבינים בפרחים ובאותן המקומות אין נוהגין איסור בגבינה. וכתב בסוף, מ"מ אין להקל מפני שנאסר במניין. פרק ביצה שנולדה (ביצה ה' א'), כל דבר שבמניין צריך מניין אחר להתירו דכתיב (דברים ה' כ"ז) לך אמור להם שובו לכם לאהליכם. וזה הן בדאוריתא הן בדרבנן כדאיתא התם, עד כאן. וכן יש גאונים זולתו שמתירין אותה על זה הדרך גם כן, וכמו שנראה ממה שכתב הר"ם ז"ל הלכות מאכלות פרק (ד') [ג' הי"ד], שכתב שמקצת מן הגאונים אוסרין אותה מכלל שמקצתם מתירין. וכן בספר העתים, חלב שחלבו הגוי ואין ישראל רואהו ולא בשלו הגוי אלא שהביאו צונן ואין בכל אותה מדינה דבר טמא, ודאי מותר לאוכלו בין חי בין מבושל, בין לעשות גבינה, אבל גבינתם אסורה שמחליקין פניה בשומן חזיר, ויש מחמירין אפילו בחלב, ע"כ. ועל ההיא דאי איפשר בלא צחצוחי חלב (ע"ז ל"ה א'), פרש"י ז"ל, בין גומות הגבינה נשאר מהחלב ושמא מחלב טמא הוא. מיהו לא מיתעבד מיניה גבינה דקים לן שאינו עומד, וקשיה לר"ת אם כן שאינו עומד לאי זה צורך יערבנו, ופירש דהכי גרסינן אמר רבי ירמיהו לפי שאי איפשר בלא צחצוחי חלב, ולא גרסינן אלא, ורבי ירמיה קא מסיק ואזיל מילתיה דרבי יהושע בן לוי, משום ניקור חיישינן לארס בצחצוחי חלב שבין הנקבים ואפילו יבשה איכא למיחש. וכן משמע בפר"ח דכתב אוטפא קאי ביה זיהרא. ואומ' האידנא ליכא טעם לאסור גבינת הגוים דקיימא לן כרבי יהושע בן לוי, דטעמא משום ניקור והאידנא לא חיישינן לניקור, לפי שעכשו אין מצויין נחשים בינינו, ומיהו אין לסמוך על זה להתיר גבינת הגוים כיון שנאסרה במניין כדאמרינן לעיל [גזירה חדשה היא] ע"כ. ואבן מיגש ז"ל כתב, ושמואל אמר מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבלה, דאלו דשחוטה לא יאסר אלא מפני תערובת בשר בחלב, ובעינן שיהיה נותן טעם דדרך בשול אסרה תורה, אבל נבלה דאיסורא היא כיון דאוקומי קא מוקים ליה חשיב ולא בטיל ואפילו במשהו והוה ליה איסורא בעיניה. ולפי מה שהתבאר מסתברא דלדעת בעל ספר העתים ז"ל שהוא הרב אל ברצילוני דהוא הדין אם הגוי חולב לעשות גבינה מאותו חלב לא למוכרו כמות שהוא, והתם לא חיישינן אפילו איכא דבר טמא באותה מדינה, דלאי זה צורך יערבנו, וכמו שכתב רת"ם ז"ל. ופרק כ"ב דברנו בזה מעט. וא"כ איסור גבינה משום עור, ואיסור חלב משם עירוב, אם כן אין להחזיק איסור בכיוצא בזה אם קים ליה בגויה, והנך רואה התר בחלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו היכא דקים לן שאין שם דבר איסור, כי מה שכתב ספר העתים ז"ל, "ואין בכל אותה מדינה דבר טמא", ר"ל שראויה לחלוב שהרי אי איפשר מכלבא וחמורה וכיוצא בהן. ואחר שהענין כן נראה לפי זה שאם היה במדינה דבר טמא שראוי לחלוב אלא שחלבו יותר יקר מן הטהור, כמו שהוא בחלב גמלה כנגד שאר החלבים פה בארץ הערבה, שיהיה מותר מההיא דפרק אין מעמידין (ע"ז ל"ד ב') גבי ארבא דמוריסא, משום דקיסטא דמוריסא בלומא וקיסטא דחמרא בארבעה. כהר"מ ז"ל הלכות מאכלות אסורות בסיפא (פי"ז הכ"ו), וכזה מורין לכל דבר שחוששין לו שמא ערבו בו גוים דבר האסור, שאין אדם מערב הזול ביקר כדי להשתכר, ע"כ. ועל הכל אני אומר בעל נפש שומר פיו עם שהאמת חביב, ואסור שעיקרו מן התורה זכרנוהו פכ"ב.
<h2>דף מה:</h2>
פרק (הנזקין) [השולח], ספר תורה תפילין ומזוזה שכתבו מין ומסור וגוי ועבד ואשה וקטן וכותי וישראל משומד פסולין, שנאמר (דברים י"א י"ח—כ'), וקשרתם וכתבתם, כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה. פרש"י ז"ל, מין, אדוק בע"ז כגון כומר. מסור, מלשין. כותי, קסבר גירי אריות הן. משומד ומסור, פרקו עול תורה מעליהם. מזה נראה שהצדוקי אם כתב ספר תורה שלא יהיה פסול, ואף על פי שיקרא מין אינו ממין זה המין שעובד עבודה זרה, ושמא לזה אמר הר"ם ז"ל, ואינם מינים על האמת. והנה תמצא עמנו היום בארץ הצבי הרבה צדוקים סופרים והרבה ספרים נאים בכתיבתם בתורה נביאים וכתובים. ועל ספר תורה מסתברא שבמה שאינו ניכר שאין ראוי לסמוך עליהם, כעבוד לשמה וכתיבת אזכרות לשמן ותפירת היריעות בגידי טהורה.
<h2>דף סה.</h2>
דין פירות ישראל בקרקעו ומרוחו ממה הם חייבין בזמן הזה. איתא בירושלמי מסכת שביעית פ"ו (ה"א) דאמרינן הקיש ביאתן בימי עזרא לביאתן בימי יהושע, מה בימי יהושע פטורין היו ונתחייבו, אף בימי עזרא פטורין היו ונתחייבו. ממה נתחייבו, רבי יוסי ב"ר חנינא אמר דבר תורה נתחייבו, שנאמר (דברים ל' ה') והביאך יי אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה, מקיש ירושתך לירושת אבותיך וכו', רבי אלעזר אומר מאליהן קבלו המעשרות, והסכים הקדוש ברוך הוא על ידם. נמצא לפי זה דלרבי יוסי מעשרות בזמן הזה דאוריתא ולרבי אלעזר דרבנן. והראב"ד ז"ל עושה הכל דאוריתא בזמן הזה בכבוש שני, ומדרבנן בכבוש ראשון, וכמו שנבאר בג"ה. והר"ם (תרומות פ"א הכ"ו) ז"ל עושה הכל דרבנן. ואיכא דסבירא להו כרבי אלעזר, והביאו ראיה מדאמרינן מסכת מעשר ראשון (מעשרות פ"ב מ"א), היה עובר בשוק ואמר טלו לכם תאנים אוכלין ופטורין. כתב על זה טהור קדש מה"ר אליעזר זק"ל, והמחמיר תבא עליו ברכה. ומסתברא דפלוגתא דרבי יוסי ורבי אליעזר במעשרות והוא הדין בתרומה. והראיה דאמרינן בירושלמי (תרומות פי"א ה"ד), תני רבי חלפתא בן שאול קדרה שבשל בה תרומה מגעילה שלש פעמים ודיו. א"ר בא ואין למדין ממנה לענין נבלה. אמר רבי יוסי קשיתא קומי רבי אבא תרומה בעון מיתה ובמאה, ונבלה בלא תעשה ובששים, ואתמר הכין. אמר ליה כמה דאמר מאליהן קבלו המעשרות, ולפיכך הקלו בה. הרי שהקושיא הייתה מתרומה ופרוקא ממעשר. ופריך, הרכינה ומיצת הרי זה תרומה ואת אמרת הכין. ומשני כמאן דאמר על ידי באור הוא נגעל. כלומר שהאור מפליטה ומגעילה לא שנקל בה, אם כן לכאורה כרבי יוסי אזלא. וכן נראה מההיא דסוף פרק האומר התקבל גט (גיטין ס"ה א') גבי מערימים על מעשר שני.
ויש לנו בג"ה להביא ראיה מוכרחת שתרומות ומעשרות בזמן הזה דאוריתא, לבד אותה ראיה שהביא הראב"ד ז"ל, וזה שהרי כבוש עולי בבל חייב אם מדאוריתא אם מדרבנן, אם הוא חייב מדאוריתא יהיה זה בדגן תירוש ויצהר, ופירות אילן וירק דרבנן, ומה שכבשו עולי מצרים יהיה דגן תירוש ויצהר דרבנן, ואילן וירק פטור לגמרי. ואם כבוש שני חייב דרבנן יהיה כבוש ראשון אפילו בדגן תירוש ויצהר פטור לגמרי. ולזה יש לנו ראיה שהחיוב הוא דאוריתא, סוף מסכת דמאי (פ"ז מ"ד), הלוקח יין מבית הכותיים אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה ועשרה מעשר ותשעה מעשר שני ומחל ושותה. פירש הר"ם ז"ל (בפיה"מ) מחל רוצה לומר שיתחיל [לשתות], וזאת ההלכה היא לרבי מאיר שהוא סובר יש ברירה והדבר הנשאר כאלו הופרש מתחלה, ותדע שחובת תרומה ומעשרות מן התורה, והעיקר בידינו בדאוריתא אין ברירה, ובדרבנן יש ברירה. ומפני זה אין הלכה כרבי מאיר שהוא אליביה זה הסתם, אבל יוציא תרומה ומעשרות קודם שתייתו על כל פנים. ולשון התוספתא (דמאי פ"ח ה"ה), מתחיל [לפנינו "מיחל"] ושותה מיד. וכן נמי פסק אותה הלכות מעשר פ"ז (ה"א), ורבי מאיר על הלכה למעשה ובזמנו היה מדבר, והוא אחר החורבן היה אפילו השני, וכותיים בבית ראשון לא היו, ונפסקה הלכה דאין הלכה כמותו בזה מפני שדיני תרומות ומעשרות הם דאוריתא ובדאוריתא אין ברירה. וגם הוא כלומר רבי מאיר אינו חולק שלא יהיו מן התורה, אלא דסבר יש ברירה אפילו בדאוריתא. וכזה אמרינן פרק בכל מערבין (עירובין ל"ז ב'), ואי אתה מודה שמא יבקע הנוד ונמצא זה שותה טבלים למפרע, אמר ליה לכשיבקע. אם כן תרומות ומעשרות בזמן הזה דאורייתא. וגם לדעת הר"ם ז"ל לפי פירושיו, וגם לפי מה שפסק בחיבור הלכות תרומות פרק א' (ה"א), התרומות והמעשרות אינן נוהגות מן התורה אלא בארץ בין בפני הבית בין שלא בפני הבית. אבל הלכות בית הבחירה (פ"ו הט"ז) כתב שפטורה מן התורה. גם כמה מן החכמים ז"ל שהזכרנו וזולתם שיש להם דעת כך, ועל כל כיוצא בזה אמרינן רבותא למחשב גברי.
גם ממה שבארנו יתחייב שאם נמצא שבזמן הזה, כלומר אחר שעלה עזרא, שהיו מעשרין ירק, שיהיה דגן תירוש ויצהר דאוריתא שיבא זה וילמד על זה. ואמרינן בתוספתא מסכת דמאי פרק ה' (הכ"ו), מעשה שנכנסו רבותינו לעיירות של כותיים שעל יד הדרך והביאו לפניהם ירק, קפץ רבי עקיבא ועשרו ודאי, ואף ר"ג שהיה עמו (עשה) [עישר] לבסוף כל פירותיהן ודאי. ורבי עקיבא ור"ג בנו של רבי היו אפילו אחר חורבן שני. תוספתא מסכת מעשרות פ"ג (ה"ז), אמר ר' יהושע בן קבוטל מימי לא גס לבי לומר לאדם צא ולקט תמרות של חרדל וכבוש והוי פטור מן המעשר. מסכת עדיות פ"ג (מ"ג), מעי אבטיח וקנובת ירק של תרומה, רבי דוסא מתיר לזרים וחכמים אוסרין. מסכת שבת (ל"ד א'), שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשכה, עשרתם, ערבתם, הדליקו את הנר. עוד פרק מפנין (שבת קכ"ז ב'), בשעה שאמרת לי תן לי פירות ואמרתי לך אין לי במה חשדתני, אמרתי שמא אינם מעושרות. והיו מעשרין ירק, אם כן היו דאוריתא. ואם תאמר שהיו מחמירים על עצמם, זה אינו, שהרי ירושלמי אומר שם כמו שאסור לטהר הטמא כך אסור לטמא הטהור, ומעשה דרבי בבית שאן יוכיח, והכל מטעם קדושה שניה קדשה לעתיד לבא. והר"ם ז"ל גם כן פסק אותה שכתב פ"א (ה"ה), כיון שעלו בני גולה והחזיקו במקצת הארץ קדשה קדושה שנייה העומדת לשעתה ולעתיד לבא. וזאת הקדושה מחייבת הארץ מחקי התרומה והמעשרות מדין תורה כבתחלה, ואף על פי שבני גולה לא היו ביאת כולם, שאם תאמר שלא חייב אותה קדושה בחקי הארץ אלא מדרבנן אחר שלא היה ביאת כולם, אם כן קדושה שניה שקדשה לעתיד לבא לא באה אלא מכח דבריהם לחוד, ואנן מכח קרא קא אתינן דאמרינן (ערכין ל"ב ב'), מקיש ירושתך לירושת אבותיך, אלא על כרחיך מדאוריתא וכדאמרנא. גם זולת זה יש בזה כמה ראיות. אם כן אחר שהתבאר שקדושה שניה קדשה לעתיד לבא, יהיה בדגן תירוש ויצהר בתרומות חיוב מיתה במה שקדש עזרא.
